Image may be NSFW.
Clik here to view.
והנה עוד משהו שעבר דרכי במייל לפני מספר ימים, וחשבתי שיש בזה לא מעט מן האמת, אז החלטתי לתת לזה פתחון פה כאן:
[פוסט זה פורסם לראשונה פה וע"י איתמר כהן, האופנן]
החיים זה לא פיקניק
חן וני מאשדוד לקח הלוואות, ופתח מינימרקט במרכז העיר.
ההתחלה היתה קשה, וחן נקלע לחובות כבדים. אחר כך העניינים השתפרו מעט, אבל אז נחתו המכות: בהתחלה באו האיסור על מכירת אלכוהול בלילה והעלאת מחיר הסיגריות, שפגעו קשה במכירות. אחר כך עלה המס על הדלק, וגם הוחל חוק פנסיה חובה, שאילץ את חן להתחיל להפריש לפנסיה עבור עובדיו, וכך ההוצאות גדלו מאוד. גם הארנונה עלתה.
מה לעשות? החיים זה לא פיקניק, וכל מדינה משנה מדי פעם את החוקים, באופן צודק יותר או פחות. רישיון עסק הוא בסך הכל רישיון עסק, ולא הבטחה של המדינה שהמסים לא יעלו לעולם.
תרה ביט, עובדת הייטק, משלמת 46% מס הכנסה; לאחרונה עלה נטל המס בפועל ל-58%. גם התשלום למס הכנסה בגין הרכב הצמוד עלה. וסנטלי פישר החליט לצנן את שוק הנדל"ן, וגרם לעליית הריבית שמשלמת תרה על המשכנתא שלה.
מה לעשות? החיים זה לא פיקניק. למותר לציין, שאף אחד לא יתייחס ברצינות אל שכיר שיטען ש"אסור לסטנלי פישר להעלות את הריבית, כי זה יגרום לי לשלם יותר על המשכנתא".
החיים זה Brother of Agora פיקניק
יש, כמובן, גם כאלה, שעבורם החיים הם אחו-שילינג (או באנגלית, brother of Agora) פיקניק.
מילי ארדר, בעל הון, קיבל מהמדינה רישיון לחפש גז ליד חופי הים של המדינה.
כדי לעודד חיפושי נפט וגז, המדינה נתנה לארדר את הרשיון בחינם – ואף תכסה עבורו כמחצית מההפסדים, במידה שהקידוח ייכשל. מאידך, המס שהוא משלם במקרה של הצלחה נמוך בכ-40% מהמס המקובל בארה"ב, בבריטניה, בקנדה ובשאר במדינות המערב.
ארדר ידע, כמובן, שהמס עשוי להשתנות – והדבר גם כתוב בדוח"ות של החברות שלו לבורסה. הרי מדינות שונות, ובהן בריטניה, נורבגיה, קנדה ואוסטרליה, מעלות מפעם לפעם את שיעור המס על אוצרות הטבע המצויים בשטחן, כולל על זכיונות קיימים. למעשה, גם בישראל קודמה כבר ב-2001 הצעה ממשלתיות להעלאת התמלוגים, אבל מילי ארדר וחבריו הצליחו לטרפד אותה, תוך הפעלת לחצים כבדים על מקבלי ההחלטות.
עכשיו המדינה מנסה שוב להעלות את המס. ארדר ושות' מתנגדים, כמובן. מבחינתם, העובדה שבעשר השנים האחרונות הם שילמו מסים מגוחכים, היא התחייבות לכך, שהמסים ישארו כאלה מעתה ועד עולם.
הקוזאק הנגזל והבלדה לנאיבים
כשהישראלי הממוצע שומע את הבאסטיונר בשוק צועק "רק היום" ו"לי זה עולה יותר", הוא יודע, שהמוכר יהיה שם גם מחר, ושהוא גם דווקא יכול להוריד במחיר, ועדיין להרוויח מצויין.
בעל הון הוא, כמעט בהגדרה, תחמן פי אלף מהמוכר בשוק. אחרת הוא לא היה הופך לבעל הון. ובכל זאת, כשהישראלי הממוצע שומע את בעל ההון, הספקנות נעלמת.
אין בדברים האלה משום שנאה לכל בעלי ההון. אדרבא, ברון הגז יצחק תשובה, הוא דווקא בעל הון סימפטי יחסית: ככל הידוע לי הוא לא הואשם מעולם בפגיעה בזכויות עובדיו או בזיהום חריג מהמפעלים שבבעלותו.
לבקש תמיד מותר. הבעייה היא הטמבלים, שמוכנים לתת – כלומר, אנחנו.
מפסיקים להיות תמימים
לדיון בכנסת על העלאת תמלוגי הגז התאגידים ובעלי ההון שלחו 15 יחצ"נים ולוביסטים. הח"כים שמעו רק אותם. אנחנו נרדמנו בשמירה.
לקרוא ולא להאמין.
פוסטים קשורים:
